ישראל היום
13.10.2024
“בעוד 15 שנה רוב החרדים ילמדו מתמטיקה ואנגלית, מבחירה”
ד”ר נחומי יפה מנסה לתקן את החברה החרדית מבפנים, וסבורה שבתוך הפולמוס ניתן למצוא נוסחה מאזנת • בראיון היא מספרת מדוע לימודי הישיבה מתאימים רק ליחידי סגולה (“זה סדר יום שלא מתיישב עם צורכי הנפש”) • סבורה שיש להקים יחידות ייעודיות בצבא (“אבל המיינסטרים לא יתגייס בהמוניו לשירות קרבי, זה מנוגד להוויה שלהם”) • ומבהירה: “הדנ”א החרדי מאופיין בנתינת מקום גדול לקב”ה באופן שאנשים תופסים כחוסר אחריות. הם לא פרזיטים, זו תפיסת עולמם”
אין הרבה נשים חרדיות שלפני שמן מופיע התואר ד”ר, ואחריו המחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. אבל התואר סבתא הרבה יותר מרגש את נחומי, 48, אם לשלושה וסבתא לתמר בת השנה וחצי.
הסוגיה המשפחתית, הצורך העמוק של נחומי לגונן על יקיריה, לשמור שלא להכעיס את קהילתה, שזורים כחוט השני לאורך כל הראיון איתה. היא נולדה בחיפה למשפחה חסידית מיוחסת, סלונים מצד אביה, ובעלז מצד אמה עם קרבה משפחתית לרב’ה. בגיל 7 עברה לירושלים וגדלה בשכונה החרדית הוותיקה סורוצקין. הוריה, שהולידו יחד ארבעה ילדים, התגרשו ונישאו כל אחד מחדש, כך שיש לה עוד אח מצד אמה ועוד ארבעה אחים מצד אביה. “היינו הילדים היחידים להורים גרושים בשכונה. למרות האתגרים המשפחתיים, היתה לי ילדות טובה. המורכבות הפכה אותנו לאנשים טובים יותר”.
כשסיימה את לימודיה בסמינר, נסעה לאנגליה ולמדה בגייטסהד, באקדמיה היהודית לבנות, סוג של סמינר חרדי בינלאומי שבנות מכל העולם מתקבצות אליו כדי ללמוד יהדות. שלוש שנים למדה שם, וגילתה עד כמה היא אוהבת ללמוד.
כשחזרה ארצה, חלמה להקים כאן סמינר ברוח הסמינר באנגליה, “שתהיה בו יותר התמקדות בעולם של רוחניות, ולא רק בעיסוק הטכני של העולם הדתי”, אבל בסופו של דבר לימדה בסמינרים הרגילים והנחשבים של החברה החרדית. “מאוד אהבתי ללמד, ראיתי את זה כשליחות גדולה”.
רוח המהפכנות שבה התעוררה כאשר הבינה שתוכנית הלימודים בהיסטוריה בסמינרים החרדיים אינה טובה. היא החליטה לכתוב תוכנית חדשה. “כדי לכתוב אותה התחלתי ללכת לספריות, ובין השאר הגעתי לספרייה הלאומית שבגבעת רם. זו היתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לאוניברסיטה. עברה עלי שנה שלמה של קנאה. הבנתי שיש עולם שלם שאני אמורה להיות בו, ונותרתי בחוץ. בסוף השנה החלטתי שאני נרשמת לאוניברסיטה. לא סיפרתי לאף אחד”.
היא נרשמה לתואר שני בתוכנית ליישוב סכסוכים, ומספרת שהרגישה “מאוד זרה באוניברסיטה. כל תלונה שהיתה לכל חילוני בקצה המסדרון על איזה משהו שקשור לחרדים – אני הייתי פח הזבל. זה היה מזעזע. היתה תקופה שחשבתי לעזוב בגלל זה. בהתחלה הייתי החרדית היחידה, כשסיימתי כבר היו כמה מאות חרדים.
“התמודדתי גם עם פערים בידע כללי, במה אומרים ומה לא אומרים. היה לי מספיק שכל להבין שאני לא מבינה ולשבת בצד בשקט. כשפעם אחת מתנחלת הביעה דעה – היא זכתה לאפס הבנה. לא הבנתי איך זה ייתכן. אם אנחנו מדברים על נרטיב, זה הנרטיב שלה, לא? מהר מאוד הבנתי שיש נרטיבים שהם מחשבה פסולה, ואין מקום להשמיעם באקדמיה”.
היא המשיכה לדוקטורט באוניברסיטה העברית ומשם לפוסט־דוקטורט בפסיכולוגיה פוליטית בפרינסטון. “כשחזרתי ארצה, הציעו לי משרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. בתל אביב הציעו גם מענק מחקר משמעותי, אז בחרתי בה, בחוג למדיניות ציבורית. בעיניי זה המקום להשפיע”.
“אני עושה מאמץ גדול, וקשה לא לפגוע בילדים ובאחים שלי. זה לא פשוט. ברגע שאת עורכת מחקר ומשקפת תמונת מציאות מלאה יותר, שחלקים ממנה אנשים לא רוצים לראות, אז אנשים מרגישים שאת נגדם, שהפנית להם עורף. העבודה המחקרית והפוליטית שלי מגיעה מתוך רצון להבין את החברה החרדית.
“כדי לשפר צריך לאבחן, ואז אפשר לחפש פתרונות. החברה החרדית היא לא החברה היחידה שצריכה תיקון. כל החברה הישראלית צריכה תיקון, אבל אני חרדית ואכפת לי בעיקר התיקון של החברה החרדית, שזו המשפחה שלי, האנשים הכי יקרים לי. אז אני צריכה להיות זהירה שלא יתפרש שאני עושה ‘מה יפית’ כדי למצוא חן בעיני החילונים, השמאלנים או הגויים. אני מודאגת מעתידה של מדינת ישראל. אני מרגישה שאני פועלת להרחיב את גבולות החברה החרדית ולתקן מבפנים. התיקון מבפנים שאני רוצה דומה אולי למה שאחרים רוצים לתקן מבחוץ, אבל הוא שונה”.
מבחוץ רוצים לתקן או להרוס?
“לא כל מי שחושב שהחברה החרדית צריכה להתגייס רוצה להרוס, אבל יש בהחלט מי שתופסים טרמפ על הגיוס ועל לימודי הליבה כדי לנסות לשנות את החרדים, להעביר כמה שיותר חרדים צד. לכן החברה החרדית מאוד רגישה לביקורת הזו, כי רבים מאלה שמבקרים אותה מבחוץ משתמשים בפגמים של החברה החרדית כדי להרוס אותה. אבל יש כאלה שבאמת רוצים לתקן, מבחוץ ומבפנים. בכל מקרה, צריך לעשות את זה בעדינות רבה”.
ובכל זאת, היתה פעם אחת שקיבלה החלטה להסיר את הכפפות, להילחם גם במחיר שריפת המועדון. “זה היה בסיפור של חיים ולדר (סופר ופובליציסט נערץ בחברה החרדית, זוכה פרס ראש הממשלה מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד, שנטען נגדו כי ניצל מינית כמה נשים, ובהן שתי קטינות). ידעתי שיכולה להיות התנגדות לחשיפת הסיפור ושיקומו עלי רבנים, ובני משפחתי יכעסו וייפגעו. אמרתי לעצמי שעל זה אני מוכנה לשרוף את המועדון. הרגשתי שחייבים לעצור את זה. שאם קהילה בוחרת להשתיק פגיעות כה חמורות ולהפקיר את ילדיה, היא לא ראויה להתקיים”.
נחומי חברה לכמה נשים חרדיות אמיצות, עזרה בניסוח פשקוויל וארגנה כסף למאבק. “אביגיל היילברון, שרי קרויזר ופייני סוקניק היו יותר בחזית, אבל עבדנו יחד. ידעו בקהילה שיש לי חלק בחשיפת הסיפור ובדרישה לפעול למוגנות בתוך מערכת החינוך החרדית”.
“לא רק הרבנים מחליטים”
מחקריה של נחומי עוסקים בשאלות של זהות, נורמות ויחסי כוח בין חילונים לחרדים ובין חרדים לחרדים בתוך הקהילה. כך, למשל, היא חקרה את שוק הנישואים החרדי, את לימוד התורה של גברים חרדים אל מול לימוד תורה של נשים חרדיות, ואת היחס לגיוס וללימודי ליבה. נוסף על כך, היא מובילה מחקר השוואתי בינלאומי על תפיסת חוק והפרתו בהקשר של יחס החברה החרדית לחילונית.
נוסף על הקריירה באקדמיה, הצטרפה ב־2020 להקמת מכון המחקר החרדי “נתוני אמת”, שעורך סקרים ומחקרים על החברה החרדית. “בסקרים אנחנו שואלים חרדים מה הם חושבים, רוצים ומרגישים בשלל נושאים, וכך אנחנו מייצרים מסד נתונים גדול, שלא היה לאיש. זו גם הזדמנות של חרדים להביע דעה ולהשתתף בחיים הפוליטיים, כי במובנים רבים הם לא בוחרים – הם מצביעים לפי הוראות הרבנים, אף שלפעמים יש להם ביקורת על נציגיהם. אנחנו שואלים את עצמנו – ואת המשיבים – מי זו החברה החרדית? מה גבולותיה? איפה היא יכולה להתפתח באופן טבעי, ואיפה צריך לעזור לה להתפתח? יש לנו גם מחלקת מחקר”.
האם יש בכלל טעם להבין את דעת הקהל החרדית, אם בסוף מי שמחליטים אלו רבנים?
“זה לא מדויק שבסוף רק הרבנים מחליטים. הרבנים קשובים לתמונת המציאות. מכון ‘נתוני אמת’ עובד עם רבנים באופן צמוד ואינטנסיבי. כאשר הנתונים שלנו מצביעים על מסה קריטית של אנשים חרדים שחושבים באופן מסוים, זה משמעותי עבור הרבנים והפוליטיקאים”.
תני דוגמה למשהו שהשתנה בעקבות לחץ של דעת הקהל החרדית.
“כיום יש שיעורי מוגנות בבתי הספר של המיינסטרים החרדי. אחרי פרשת ולדר רוב הציבור החרדי דרש שינוי. יש עכשיו שינוי גדול כלפי לימודי חול, למשל בממ”חים (חינוך ממלכתי־חרדי) – יותר בתי ספר עוברים לזרם החרדי־ממלכתי, כי חשוב להם שהילדים ילמדו לימודי חול ויהיו בפיקוח המדינה. במקביל, גם בבתי ספר לא מפוקחים מתחילים להכניס לימודי חול, כי יש מספיק אנשים שאומרים: אנחנו רוצים את זה. זה אחד הדברים הכי מובהקים בנתונים שלנו – דרישה ציבורית עזה ללימודי אנגלית ומתמטיקה ברמה גבוהה גם עבור הבנים – אנחנו רק מביאים אותה למרחב הציבורי. יש כיום יותר ויותר גברים חרדים שעובדים. יש יותר מקומות שבונים הכשרות מתאימות לגברים, כי מבינים שיש צורך. דברים משתנים”.
נחומי מבהירה שלא תמיד מסד הנתונים עוזר לשינוי, אבל לא פעם יש לו חלק בתהליכים פנימיים בחברה החרדית. “אנחנו מציגים את הממצאים שלנו לרבנים ולפוליטיקאים, וגם מפרסמים אותם בכלי תקשורת חרדיים. יש לזה השפעה. בסקרים שלנו אנחנו עושים משחק מעניין בין עמדה אישית לבין הנורמה הנתפסת. כשאנחנו שואלים באיזו מידה אתה רוצה שהילדים שלך ילמדו מתמטיקה ואנגלית, אז 62% רוצים במידה רבה מאוד, הם בחרו בנקודת הסקאלה הגבוהה ביותר. אבל כשאנחנו שואלים באיזו מידה אתם חושבים שאנשים אחרים רוצים שהילדים שלהם ילמדו, הנתונים יורדים ל־22%. יש פער גדול מאוד בין עמדה אישית לבין הנורמה הנתפסת. ברגע שאנחנו מניחים בפני הציבור את הפער הזה, אנשים מבינים שמה שהם רוצים – בעצם רוצים רבים אחרים, ואז קל להם לדרוש את זה”.
חיזבאללה מול הנס
יש תחום אחד שבו הסקרים בחברה החרדית משקפים התאמה מלאה בין העמדה האישית לנורמה הנתפסת – גיוס לצה”ל. “אנשים אומרים שהם לא רוצים להתגייס, והם גם חושבים שאחרים לא רוצים. מה שכן, הרבה החרדים חושבים שבחורים שלא לומדים, מוטב שיתגייסו. ויש גם יותר נכונות להתגייס לשלב ב’, אחרי הנישואים. אבל בגדול חרדים לא רוצים להתגייס. אנשים בחברה החרדית רוצים יותר להשתלב, לעבוד, ללמוד אנגלית, אפילו לא ממש אכפת להם שתהיה תחבורה ציבורית בשבת במקומות חילוניים, אבל יש משהו מאוד עמוק נגד הגיוס. העמדה הזו עלולה להיות עצובה, כואבת ומכעיסה, אבל זו המציאות”.
היית רוצה שהילדים שלך ישרתו בצבא?
“כל עוד זה לא פוגע בזהות וברוחניות שלהם – הייתי רוצה שילדיי ונכדיי ישרתו בצבא. ורציתי שהם גם ילמדו לימודי ליבה: ‘חייב אדם ללמד את בנו אומנות’. מתמטיקה ואנגלית הן האומנות של היום. בעיניי זו החובה היהודית, הדתית, המוסרית של ההורים כלפי ילדיהם. אבל ויתרתי בשביל השלום והקשרים המשפחתיים. עד היום הבנים שלי לא הצליחו להשלים את הפער הלימודי, אבל הם הרוויחו משפחה חמה וסבא וסבתא בחיים שלהם. בסוף, בחיים צריך להבין מה חשוב לך יותר ומה המחיר שאתה עלול לשלם”.
אם את מביטה 15 שנה קדימה, כשתמר הנכדה שלך תהיה בת 16 וחצי, איך תיראה החברה החרדית? איזו תמונה עתידית את משרטטת?
“אני מתפללת ופועלת כמיטב יכולתי שתהיה חברה חרדית חזקה ומתפקדת היטב בעולם המודרני. אני חושבת שבעוד 15 שנה כבר כמעט לא תהיה שאלה על לימודי ליבה. כמעט כולם ילמדו מתמטיקה ואנגלית, מבחירה. האם זה יהיה ברמה טובה המקבילה למגזרים אחרים? כנראה לא. זה יהיה ברמה נמוכה יותר מהחברה הכללית, אבל זה יהיה. אני משערת שיהיו יחידות בצבא של חרדים. יהיו יחידות חרדיות גדולות בפיקוד העורף או תחת שירות לאומי. זה לא יהיה כמו היום. יהיו הרבה מאוד חרדים שישרתו. אני לא יודעת אם יגיעו לדרגות פיקוד גבוהות ויגיעו לחיל האוויר”.
יהיו יחידות חרדיות קרביות גדולות?
“חושבת שלא. לא”.
אבל זה מה שחסר.
“אני יכולה לצייר לך תמונה של תקווה, של מה שהייתי רוצה, אבל באופן הסתברותי אני לא חושבת שיהיו יחידות קרביות חרדיות גדולות. להבנתי, המיינסטרים החרדי לא יתגייס בהמוניו לשירות קרבי. אבל אולי אני טועה. בכל אופן, שירות קרבי זה משהו שהוא מנוגד להוויה החרדית”.
“אם אנשים היו נמצאים במדינת ישראל כדי לקבל הטבות כלכליות, הם היו עוברים כבר מזמן לאירופה או לארה”ב. מי שרוצה ללמוד תורה, לא יפסיק בגלל כסף. הקהילה שמקבלת הכי פחות מהמדינה זה כאן בישראל”
האחיזה בנשק?
“הנשק, הלחימה, לקיחת האחריות המלאה לידיים, מנוגדים לחברה החרדית. אני יכולה לשבת מולך ולשקר, ולנסות לפרש את הנתונים לפי התקווה שלי. יהיו חרדים שילכו לקרבי. יש לי אחיין שהלך לקרבי, אבל הוא לא נשאר חרדי. יהיו קבוצות גדולות של חרדים במילואים, בכיתות הכוננות, שזה כן קרבי, אבל לא קרבי של שלוש שנים שירות. התפיסה החרדית לא מוכנה להתחייב לגמרי למציאות. זה בא לידי ביטוי בכסף, ברפואה ובביטחון. זו לא תאונה, ההימנעות הזו – זה משהו מהותי של אי־לקיחת אחריות מלאה על המציאות. כי המוקד הוא ריבונו של עולם, והוא לוקח את האחריות המלאה, ולכן האדם פטור מלקחת את מלוא האחריות ומסתפק ב’השתדלות’. אפשר להתנגד לזה, אפילו לשנוא את זה, אבל חשוב להבין שזה מהותי”.
בסוף, משפחה חרדית שצריכה להתמודד עם היום־יום, לא לוקחת אחריות על המציאות?
“לא. היא לא לוקחת אחריות. יש מרכיב שקוראים לו ‘הסתמכות על הנס – השם יעזור’, והוא בא לידי ביטוי בחיים האישיים והציבוריים. זה לא ניצול של המדינה כמו שהרבה חילונים מפרשים – זו השקפת עולם מבוססת, שמתורגמת אצל לא־חרדים לחוסר בגרות בהיבטים רבים. זו תפיסת עולם שנמצאת בכל ההיבטים של החיים. תראי את ההתנהלות הכלכלית – כשמתחיל חודש הם אומרים ‘השם יעזור’, כשהם מתחתנים – ילדים בגיל צעיר עם בני זוג שהם לא מכירים – הם אומרים ‘השם יעזור’. גם כשהם בהיריון עם תינוק, לפעמים הם לא עושים את כל הבדיקות ואומרים ‘השם יעזור’. כך זה גם בתחום הציבורי. ככה גם כלפי המדינה. חיזבאללה על הגדרות שלנו, אבל החרדים פעמים רבות יסמכו על הנס, בלי להפנים שאנחנו לא בשווייץ. צריך להבין שזה קוהרנטי. לכן החרדים לא עושים סיבוב על המדינה או על החילונים. הם לא פרזיטים – זו תפיסת העולם שלהם בכל התחומים”.
תפיסת העולם הזו צמחה בתוך מדינת ישראל?
“הרבה לפני. זה מאוד עמוק. אולי זו גלות של 2,000 שנה, ובתחום הזה אין הבדל מהותי בין חסידים לליטאים. לכאורה החסידים פחות רציונליים, אבל במציאות עצמה אין כזה הבדל. זה הדנ”א החרדי – לתת מקום גדול לקב”ה באופן שאנשים מבחוץ רואים בזה חוסר אחריות”.
אז אולי המדינה צריכה לתמוך פחות בחברה החרדית ולאלץ אותה לפגוש את המציאות ולקחת עליה אחריות. זה יעזור במשהו?
“מי שרוצה ללמוד תורה, לא יפסיק בגלל כסף. עשיתי מחקר, שאני מקווה לפרסם בקרוב, על קהילות חרדיות בארה”ב, באנגליה, בבלגיה ובווינה. הקהילה שמקבלת הכי פחות מהמדינה זה בישראל. בארץ יש גילום של הנחות בכסף. הנחה במעון שווה 2,000 שקלים. בארה”ב לא מקבלים הנחות אלא ממש כסף ליד, שעובר מהמשרד בניו יורק למשפחה ענייה בניו יורק. מדובר על סכום שנע בין 4,000 ל־7,000 דולר בחודש. עניים בארה”ב, מי שמרווחים פחות מ־65 אלף דולר בשנה – ורבים בחברה החרדית עונים לקטגוריה זו – מקבלים סכומי כסף גבוהים מהמדינה. אותו סיפור באנגליה ובבלגיה. אם אנשים היו נמצאים במדינת ישראל כדי לקבל הטבות כלכליות, הם היו עוברים כבר מזמן לאירופה או לארה”ב”.
“זו עבדות, טירוף”
נחומי מספרת כי כשלמדה בפרינסטון היא קיבלה מלגות נדיבות, אבל למרות זאת לא יכלה להרשות לעצמה לשלוח את ילדיה לקמפ בקיץ. “אבל החברות העניות שלי כן שלחו. לא הבנתי איך זה קורה. מתברר שבמדינת ניו יורק אפשר לקבל 2,000 דולר לילד עבור קמפ לילדי משפחות עניות, צריך רק למלא טפסים. משפחות עניות מקבלות גם השלמה לביטוחים רפואיים, חופשת לידה ארוכה, חיסכון לכל ילד, תקציב מיוחד לחלבונים עבור הילדים. החרדים בישראל, לעומת זאת, יוצאים פראיירים. הם נושאים בעול של הבאת הרבה נפשות לעולם בלי לקבל תמיכה כמו במדינות מערביות אחרות. לכן, להערכתי, לחץ כלכלי לא ישנה את האידיאולוגיה ולא יוביל לשינוי דרמטי.
“אבל כנראה פחות תמיכה כלכלית תגרום לאלה שמראש לא רוצים לשבת וללמוד, לצאת לעבודה ביותר קלות. אנשים לא נשארים ללמוד תורה כי זה שווה להם כלכלית. אם הנושא הכלכלי היה עבורם חזות הכל, הם היו עוברים לארה”ב. אנחנו כן רואים שינוי בכך שהרבה גברים חרדים התחילו לעבוד, כי הם רוצים לחיות חיים חומריים יותר.
“והאמת היא שקשה מאוד לשבת וללמוד תורה. זה לא מתאים לרוב האנשים. סדר היום של בחור ישיבה מתחיל ב־7 בבוקר ומסתיים ב־11 בלילה, עם שלוש שעות הפסקה. תגידי, את מכירה עוד מישהו שעובד כל כך הרבה שעות? זו עבדות, טירוף. יש לי שני בנים – האחד שהעולם הישיבתי מאוד מתאים לו, כי הוא אוהב ללמוד, ובן אחר שהיה אומלל ולא היתה לו שום אופציה לגיטימית אחרת. הלימוד הישיבתי יכול להתאים ליחידי סגולה, לא למיליוני בחורים. זה סדר יום שלא מתיישב עם הצרכים של הנפש. לכן התהליך של יציאת גברים לעבודה כבר קורה, והוא ילך ויתרחב. בתחום הזה נראה להערכתי שינוי גדול כבר בעוד חמש שנים”.
מה מדינת ישראל צריכה לעשות בעניין? האם היא צריכה רק לא להפריע?
“מדינת ישראל צריכה להציע תוכניות לימוד לגברים להשלמת פערים. בני 15 היום לא יודעים מתמטיקה ואנגלית. מה הם יעשו? אין להם אפשרות להשתלב כלכלית. זה פער שצריך לסגור. המדינה אפשרה את המציאות העקומה הזו ומכרה את עתיד הילדים הללו תמורת הסכמים קואליציוניים. ולכן המדינה צריכה ליצור תוכניות לסגירת הפער. להציע תוכניות אטרקטיביות לסגירת פערים בהשכלה ולהשמה מקצועית. במקביל, על המדינה לייצר אופציות חרדיות של התגייסות לשירות אזרחי או צבאי, מקום מותאם שיאפשר לחרדי להמשיך להחזיק בתפיסת העולם שלו. בלי אופציות מותאמות, החרדים צריכים לבחור בין האמונה לבין המדינה וההתגייסות למענה. הם בוחרים באמונה”.
מה חשבת על המהלך של היועצת המשפטית לממשלה, שדורשת להפסיק את ההנחות במעונות לחרדים בגיל גיוס?
“אני מבינה את תסכול החברה הלא חרדית סביב אי־הגיוס של חרדים, אבל פגיעה במעונות היא פגיעה בדבר הטוב שכן עובד – הנשים החרדיות. הנשים החרדיות נמצאות בשיעור תעסוקה גבוה הדומה לחברה הכללית. למרות שאומר בסוגריים כי הפריון עבור עבודתן ושכרן עדיין נמוך. המהלך הזה הוא פגיעה ישירה בהן. החברה החרדית היא פטריארכלית ולא שוויונית, ולכן בסופו של דבר הילדים הם ‘הבעיה של האמא’. הנשים יצמצמו עוד את שעות העבודה שלהן, ייאלצו לשלוח את הילדים למשפחתונים בלי פיקוח, וזהו מהלך שייקח את החברה החרדית אחורה. יש לכם בעיה עם גיוס גברים? תטפלו בזה ישירות מול הגברים – לא בילדים שלהם ולא בנשים שלהם. אסור לפגוע בחוליות החלשות. להתחיל בילדים זה מהלך עקום ומצער מאוד. מותר להפעיל חשיבה קצת יותר מורכבת במהלך כל כך מסובך”.
היתה ציפייה שהמלחמה תחולל שינוי. שהציבור החרדי יבין שחסרים לוחמים, ושלא הגיוני שאחרים מוסרים את נפשם כדי להגן עליהם.
“יש לנו נתונים על השבועות הראשונים למלחמה. היה אז איזה גל. בתקופה הזו אנשים חרדים הגיעו לבית כנסת במדים, זכו ליחס מכבד ואף הועלו לתורה. אבל מייד איך שהתחיל הסיפור עם חוק הגיוס ובג”ץ, ראינו ירידה. בגדול, אני לא רואה פה שינוי דרסטי. הלוואי שאני טועה”.
“כשהמדינה במלחמה, זה שלנו”
במוצאי שמחת תורה הרגישה נחומי שהיא לא יכול לחיות אם לא תעשה משהו. היא הקימה במשרדי המכון, יחד עם פייני סוקניק ופנינה פויפר, חמ”ל של מתנדבים חרדים. “זו היתה זכות גדולה. התחלתי עם המשפחה, עם הילדים שלי שהתייצבו, וכבר ביום ראשון בבוקר ישבנו מול אקסלים וחילקנו משימות. הצטרפו אלי עוד פעילוֹת חרדיות, וכל אחת תפסה אחריות לתחום. זו היתה התנדבות אזרחית חרדית, כדי להבהיר שאנחנו חלק ממדינת ישראל, מהריבונות, מהמוסדות. אם המדינה הזו נמצאת במלחמה – זה שלנו. אנחנו מקבלים הגנה, אז אנחנו צריכים לתת משהו בחזרה.
“כמכון מחקר יכולתי להגיע לאלפי אנשים ולרתום אותם להתנדבות. תחום אחד היה הלוויות ושבעות. דאגנו, עד היום, שבכל הלוויה יהיו חרדים, והצענו כל עזרה שאפשר למשפחה האבלה בימי השבעה. גייסנו נשים שבישלו לנשות מילואים במטבחים ציבוריים, וצעירות שהציעו בייביסיטר למשפחות המילואים. גייסנו כסף מארה”ב כדי לרכוש ביגוד וציוד ללוחמים. הצלחנו להוציא עשרות ישיבות וסמינרים לקטיף ולעזרה לחקלאים. התעקשתי שעל האוטובוסים של המתנדבים יהיה דגל ישראל. זה יצר ויכוחים, אבל לא ויתרתי, גם כשהמחיר היה פחות מתנדבים. מבחינתי זו לא היתה עוד התנדבות של חסד חרדי, אלא מעשה לאומי”.
המלחמה פגעה גם במשפחתה. דודה, הרב אלימלך וסרמן, דיין בבית הדין הרבני באשדוד, נרצח בפיגוע בכניסה לירושלים בנובמבר 2023. “הוא היה איש מופלא, איש של חסד. הוא עזר לאמא שלי המון. הוא ממש תמך בה”, היא מספרת ודמעות בעיניה. “היו לי ויכוחים איתו מדי פעם, כי הוא היה גבר חרדי עם השקפת עולם חרדית, גם ביחס לתפקידן של הנשים, אבל הוא היה אוהב אדם. כשהוא נרצח, ארגון ‘מבוי סתום’, שהוא ארגון פמיניסטי המסייע למסורבות גט, פרסם מודעת אבל, כי הוא תמיד ראה את הנשים בבית הדין והתייצב לצידן. הוא ראה איזה יחס משפיל הן מקבלות ואיזה מסכנות הן, ולכן תמיד תמך בהן. זה מאוד קשה. זה מצטרף לאיך שהמלחמה תפסה אותנו על הברכיים בתוך קיטוב ושנאה, שממש עשו אותי חולה. אני מתכוונת להפיכה המשטרית”.
למה לאמץ את המושג הפיכה משטרית? תקראי לזה רפורמה משפטית או נורמליזציה של מערכת המשפט.
“לא חשוב איך נקרא לזה, בתוך האירוע הזה הבנתי משהו כואב לעומק. אני לא מצפה מאדם ימני קיצוני, שמשנת החיים שלו כוללת אמונה באמת מוחלטת, לקבל אדם שמאלני. פלורליזם לכאורה זה לא חלק מארגז הערכים שלו. אם הוא אומר ‘אני שונא’ או ‘אני נלחם’ או ‘לא מקבל דעות של אחרים’, הוא כן עם השקפת העולם שלו. אבל מצער ומאכזב אותי לראות שאנשים שמדברים על חופש רעיונות, על דמוקרטיה ושוויון, מכוונים לכוח ולשימור כוח. בשנה שעברה הבנתי שיש דעות, בעיני אלה שטוענים שהם דוגלים בחופש דעות, שהן לא לגיטימיות. הבנתי שזו תמימות ילדותית לחשוב שהשמאלנים הם רק אנשים פלורליסטים. יש בהם טוטאליות בדיוק כמו החרדים, כאילו יש רק אמת אחת. אבל עדיין אני מאמינה שבסוף הרעיונות הטובים ינצחו. שבתוך הווכחנות והמאבקים הללו נמצא נוסחה שכן עובדת ומכבדת את כל הצדדים. אני לא מוכנה להתייאש”.
